נהגו לומר קדיש על אב ואם משום שהבן יכול לזכות את האב והאם לאחר מותם,
שכן נחשב כחלק מהם מאחר שהם הולידו אותו ופשט מנהג זה בכל תפוצות ישראל ויסודתו בהררי קודש
מנהג אמירת הקדיש לעילוי נשמת ההורים הנפטרים, יסודתו בהררי קודש, במדרשי חז"ל, שיש בזה תועלת מרובה לנפש הנפטר, ואפילו הוא צדיק גמור, להעלותו מדרגה לדרגה בגן עדן, ולכן גם בשבתות וימים טובים צריך לומר קדיש. וכל שכן קדיש שאחר לימוד תורה ואחר הדרשה, שיש בו נחת רוח גדולה לנפטר. ואמירת הקדיש היא בכלל החיוב לכבד את אביו ואת אמו אחר פטירתם, ובכל שנה בימי פקודת השנה. וזהו בכלל כיבוד אב ואם כפי מה שאמרו, מכבדהו בחייו ובמותו. וענין הכבוד אחר מיתה הוא לרומם את כבוד אביו, כגון לקרותו אבא מארי, ולעשות לו נחת רוח לאחר פטירתו, באמירת קדיש, הדלקת נר נשמה, ועריכת אזכרה ביום השנה, עלייה לתורה ביום השנה, וכיו"ב.
פעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו. אמר לו בני כל זה למה לך. אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון. אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה. אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי. ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי. ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר. לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי.
וְתָּא חֲזֵי, גַּבְרָא חַד אָזֵיל לְבֵי טוּרֵי קַרְדוֹנְיָיא, הוּא וּתְרֵין עִמֵּיהּ, וְחָמָא גּוּמִין בְּקִיעִין דְּאֶשָׁא, וּתְנָנָא נָפֵיק מִן גּוּמִין. וְשָׁמַע גַּבְרָא חַד דַּאֲמַר וַוי וַוי. אֲמַר, וַדַּאי אֲתַר חַד מִן דּוּכְתֵּי דְּגֵיהִנֹּם הָכָא. וּבֹא רְאֵה, אִם אֶחָד הָלַךְ לְבֵין הָרֵי אֲרָרָט, הוּא וּשְׁנַיִם עִמּוֹ, וְרָאָה גֻמּוֹת וּבְקָעִים שֶׁל אֵשׁ, וְעָשָׁן יוֹצֵא מֵהַגֻּמּוֹת, וְשָׁמַע אִישׁ אֶחָד שֶׁאוֹמֵר וַי! וַי! – אָמַר, וַדַּאי מָקוֹם אֶחָד מִמְּקוֹמוֹת הַגֵּיהִנֹּם כָּאן.
אַהְמוּךָ וְחָזָא בְּחֶלְמֵיהּ לְאֵינַשׁ חַד, וַחֲדָא גְדִישָׁא מִן קוֹצִין עַל כִּתְפוֹי, וּתְרֵין מְמוּנִּין מִן גֵּיהִנֹּם עָאלִין נוּרָא תְּחוֹת גְּדִישָׁא דְּמִן קוֹצִין, וְאִיתּוֹקַד. וַהֲוָה צָעֵיק. וַהֲווּ אָמְרִין לֵיהּ תְּרֵין מַלְאָכִין קַדִּישִׁין, שְׁלוּחִין מִן הַשּׁוֹפֵט דִּלְעֵילָא דְּדָן לֵיהּ, אַתְּ שָׁבַקְתְּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְמַלְאָכִין דִּילֵיהּ, דַּהֲווֹ נָטְרִין לָךְ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, וְאַתְּ עָבַדְתְּ רַעֲוָוא דְּקוֹצִין, דְּאִינוּן רְשָׁעִים, דְּאִינוּן מִסִּטְרָא דִּסמאָמַר לֵיהּ וְנָחָשׁ. הַקּוֹצִין יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ.
נִרְדַּם וְרָאָה בַּחֲלוֹמוֹ אִישׁ אֶחָד, וְגָדִישׁ זֶה שֶׁל קוֹצִים עַל כְּתֵפָיו, וּשְׁנֵי מְמֻנִּים מֵהַגֵּיהִנֹּם מַכְנִיסִים אֵשׁ תַּחַת הַגָּדִישׁ שֶׁל הַקּוֹצִים, וְנִשְׂרַף, וְהָיָה צוֹעֵק. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים, שְׁלוּחִים מֵהַשּׁוֹפֵט שֶׁל מַעְלָה שֶׁדָּן אוֹתוֹ: אַתָּה עָזַבְתָּ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת מַלְאָכָיו, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְרִים אוֹתְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאַתָּה עָשִׂיתָ הָרָצוֹן שֶׁל הַקּוֹצִים, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵם מִצִּדּוֹ שֶׁל סמא"ל וְנָחָשׁ – הַקּוֹצִים יִשְׂרְפוּ אוֹתְךְ.
אָמַר לֵיהּ לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּגֵיהִנֹּם, מַאן אַנְתְּ. אֲמַר יוּדָאי חַיָּיבָא אֲנָא, וּמְמוּנִּין דְּגֵיהִנֹּם לָא מַדְכְּרִין לִי שְׁמִי. וּתְלַת זִמְנִין דַּיְינִין לִי בְּיוֹמָא, וּתְרֵין בְּלֵילְיָא. אֲמַר לֵיהּ שְׁמָא דְּדוּכְתָּךְ יָדְעֵית. אֲמַר לֵיהּ, גְּלִילָא עִילָּאָה. וְשָׁבַקְתְּ בַּר בְּעָלְמָא.
אָמַר לוֹ אוֹתוֹ יְהוּדִי לְאוֹתוֹ הָרָשָׁע שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם: מִי אַתָּה? אָמַר: יְהוּדִי רָשָׁע אֲנִי, וְהַמְמֻנִּים שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם לֹא מַזְכִּירִים אֶת שְׁמִי, וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים דָּנִים אוֹתִי בַּיּוֹם, וּפַעֲמַיִם בַּלַּיְלָה. אָמַר לוֹ: אֶת שֵׁם מְקוֹמְךְ יָדַעְתָּ? אָמַר לוֹ: הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. – וְהִשְׁאַרְתָּ בֵּן בָּעוֹלָם?
אֲמַר יְנוּקָא שָׁבַקְנָא. וַאֲנָא קַצָּבָא הֲוֵינָא. וּמִן בִּישִׁין סַגִּיאִין דַּעֲבִידְנָא בְּקַדְמִיתָא, הֲווֹ דָּיְינִין לִי מִפִּי, וּמֵרַגְלַי, וּמִיָּדַי. וּמַלְאָךְ שֶׁהוּא מְמוּנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר לִי בְּשַׁעֲתָא דְּדָיְינִין לִי, אוֹי לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּים אֶת הַתּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר. וַוי לְקַרְקַפְתָּא דְּלָא מַנְחָא תְּפִלִּין מֵעוֹלָם. וְאוֹי לַיָּדַיִם שֶׁשִּׁמְשׁוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. וְאוֹי לָרַגְלַיִם שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם.
אָמַר, תִּינוֹק הִשְׁאַרְתִּי, וַאֲנִי הָיִיתִי קַצָּב, וּמֵהָרָעוֹת הָרַבּוֹת שֶׁעָשִׂיתִי בָרִאשׁוֹנָה הָיוּ דָנִים אוֹתִי מִפִּי, וּמֵרַגְלַי וּמִיָּדַי. וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַקְּבָרוֹת אוֹמֵר לִי בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אוֹתִי: אוֹי לְמִי שֶׁנִּשְׁבַּע לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר! אוֹי לַקַּרְקֶפֶת שֶׁלֹּא הֵנִיחָה תְפִלִּין מֵעוֹלָם! וְאוֹי לַיָּדַיִם שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם! וְאוֹי לָרַגְלַיִם שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם!
בְּשַׁעֲתָא שֶׁהָיוּ מַלְקִין אוֹתִי מַכּוֹת מַרְדּוּת, אָמַרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וּבָאָה נִשְׁמָתִי, וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְמוּנֶּה עַל נִשְׁמָתִי, וְנָתְנוּ כְּתַב אֶחָד מִכָּל מַה שֶׁעָשִׂיתִי. וְנִשְׁמָתִי עָשְׂתָה עֵדוּת עִם הַמַּלְאָךְ, וְאָמְרוּ (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת. וְעַל דָּא (מיכה ז) מִשֹׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ. וּמַאן אִיהוּ. דָּא נִשְׁמָתָא, דְּהִיא מְעִידָה עַל בַּר נַשׁ בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַלְקִים אוֹתִי מַכּוֹת מַרְדּוּת, אָמַרְתִּי כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וּבָאָה נִשְׁמָתִי, וְהַמַּלְאָךְ שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל נִשְׁמָתִי, וְנָתְנוּ כְּתָב אֶחָד מִכָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתִי. וְנִשְׁמָתִי עָשְׂתָה עֵדוּת עִם הַמַּלְאָךְ, וְאָמְרוּ: (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת. וְעַל זֶה (מיכה ז) מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךְ. וּמִי הוּא? זוֹ הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא מְעִידָה עַל אָדָם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ.
אִיתְעַר מִשִּׁינְתֵיהּ הַהוּא גַבְרָא, אָזֵיל לִגְלִילָא עִילָּאָה, וַאֲמַר לְגַבְרָא חַד, חָזִיתָא לִינוּקָא דְּאִיהוּ בֶּן קַצָּבָא, דְּמִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי. אָמַר לֵיהּ יְנוּקָא דָא דְּאַתְּ שְׁאֵיל עֲלֵיהּ, אִיהוּ אָזֵיל בְּבֵי מִטְבָּחַיָא, וְאִיהוּ רָשָׁע כַּאֲבוּהִי, כָּךְ וְכָךְ יְהֵא לֵיהּ, וְלַאֲבוּהָ, וּלְמֵינִיקְתָּא דְּיַנִיקָא לֵיהּ. אָזֵיל לְמִדְרְשָׁא חַד, שָׁמַע לִינוּקָא דְּהֲוָה אֲמַר, (משלי ב) אִם תְּבַקְּשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְגו'.
הִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ אוֹתוֹ אִישׁ, הָלַךְ לַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְאָמַר לְאִישׁ אֶחָד: רָאִיתָ תִינוֹק שֶׁהוּא בֵּן שֶׁל קַצָּב, שֶׁמֵּת בִּזְמַן פְּלוֹנִי? אָמַר לוֹ: הַתִּינוֹק הַזֶּה שֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל עָלָיו, הוּא הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְהוּא רָשָׁע כְּמוֹ אָבִיו. כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ, וּלְאָבִיו, וְלַמֵּינֶקֶת שֶׁהֵינִיקָה אוֹתוֹ. הָלַךְ לְבֵית מִדְרָשׁ אֶחָד, שָׁמַע תִּינוֹק שֶׁהָיָה אוֹמֵר, (משלי ב) אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְגוֹ'.
אָזַל לְבֵי מִטְבָּחַיָא, וְחָזָא לִינוּקָא דְּהֲוָה מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים בְּבֵי מִטְבָּחַיָיא, אָמַר לֵיהּ, בְּרִי, זִיל עִמִּי, וְאָזַל עִמֵּיהּ, וְאַלְבֵּישׁ יָתֵיהּ, וִיהַב לֵיהּ לְרַב חַד דְּהֲוָה אוֹלִיף לֵיהּ אוֹרַיְיתָא, עַד דְּרָבָא רַבְיָא וּקְרָא. וַעֲבַד לֵיהּ, דְּיֵימַר הַפְטֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וַעֲבַד לֵיהּ דְּיִתְפַּלֵּל. עַד דְּקָרָא וְשָׁנָה וְאִתְחַכֵּם יוֹתֵר, עַד דְּקָרוּ לֵיהּ רַבִּי.
הָלַךָ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וְרָאָה תִינוֹק שֶׁהָיָה מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֵךְ עִמִּי. וְהָלַךְ עִמּוֹ, וְהִלְבִּישׁ אוֹתוֹ, וְנָתַן אוֹתוֹ לְרַב אֶחָד שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה, עַד שֶׁגָּדַל הַתִּינוֹק וְקָרָא. וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיֹּאמַר הַפְטָרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְעָשָׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל. עַד שֶׁקָּרָא וְשָׁנָה וְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, עַד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ רַבִּי.
הַהוּא בַּר נָשׁ מִית דְּהוּא אֲבוּהִי דִינוּקָא, דַּהֲווֹ דָּיְינִין לֵיהּ, אָתָא בְּחֶלְמָא לְחָכָם דָּא וַאֲמַר לֵיהּ, רַבִּי, כְּמָה דְּנִחַמְתְּ לִי, יְנַחֵם לָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּשַׁעֲתָא דַּאֲמַר בְּנִי הַהַפְטֹרָה בַּקָּהָל, אַפְקְעֵי לִי מִן דִּינָא. בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבַר לִתְפִלָּה, וַאֲמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר דִּין מִכֹּל וָכֹל. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחַכַּם, יַהֲבוּ לִי חוּלָקָא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן, וְדָא הוּא חֵלֶק, דְּאָמְרֵי חֵלֶק לעוֹלָם הַבָּא, חֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעָאלוּ לִי עִם הַצַּדִּיקִים בִּישִׁיבָה דִּילְּהוֹן.
אוֹתוֹ הָאִישׁ הַמֵּת שֶׁהוּא אֲבִי הַיֶּלֶד, שֶׁהָיוּ דָנִים אוֹתוֹ, בָּא בַּחֲלוֹם לְחָכָם זֶה וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּמוֹ שֶׁנִּחַמְתָּ אוֹתִי, יְנַחֵם אוֹתְךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר בְּנִי הַהַפְטָרָה בַּקָּהָל, הִפְקִיעוּ אוֹתִי מִן הַדִּין. בְּשָׁעָה שֶׁעָבַר לַתְּפִלָּה וְאָמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר הַדִּין מִכֹּל וָכֹל. וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם, נָתְנוּ לִי חֵלֶק בְּגַן עֵדֶן, וְזֶהוּ הַחֵלֶק שֶׁאוֹמְרִים חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הַחֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְהִכְנִיסוּ אוֹתִי עִם הַצַּדִּיקִים לַיְשִׁיבָה שֶׁלָּהֶם.
וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחַכַּם יוֹתֵר, וּקְרוֹ לֵיהּ רַבִּי, אַעֲטָרוּ לִי בְּכִתְרָא, דְּצַדִּיקַיָּיא אִתְעַטְרִין בֵּיהּ. וְיַהֲבוּ לִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מֵהַהִיא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְדָא הוּא דְּאָמְרֵי, צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְכָל גַּבְרָא דְּנֶהֱנָה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה. וּבִשְׁבִילְךָ רַבִּי, זָכֵינָא לְכָל הַאי יְקָר. זַכָּאָה חוּלָקָךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל דָּא אִית לָךְ חוּלָקָא עִילָּאָה יַתִּיר, בְּעָלְמָא דֵין, וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. וְזַכָּאָה אִיהוּ, מַאן דְּזָכֵי דְּיִשְׁבּוֹק בְּרָא בְּעָלְמָא.
וּבְשָׁעָה שֶׁהִתְחַכֵּם יוֹתֵר, וְקָרְאוּ לוֹ רַבִּי, עִטְּרוּ אוֹתִי בְּכֶתֶר שֶׁהַצַּדִּיקִים מִתְעַטְּרִים בּוֹ, וְנָתְנוּ לִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מֵאוֹתוֹ תַעֲנוּג שֶׁנֶּהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים, צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְכָל אִישׁ שֶׁנֶּהֱנֶה מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּאִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה. וּבִשְׁבִילְךְ, רַבִּי, זָכִיתִי לְכָל הַכָּבוֹד הַזֶּה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה יֵשׁ לְךְ חֵלֶק יוֹתֵר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְאַשְׁרָיו מִי שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיַּשְׁאִיר בֵּן בָּעוֹלָם.
מנהג אמירת הקדיש לעילוי נשמת ההורים הנפטרים, יסודתו בהררי קודש,
הובא במדרשי חז"ל, שיש בזה תועלת מרובה לנפש הנפטר,
ואפילו הוא צדיק גמור, להעלותו מדרגה לדרגה בגן עדן, ולכן גם בשבתות וימים טובים צריך לומר קדיש.
וכל שכן קדיש שאחר לימוד תורה ואחר הדרשה, שיש בו נחת רוח גדולה לנפטר.
אמירת הקדיש היא בכלל החיוב לכבד את אביו ואת אימו אחר פטירתם, ובכל שנה בימי פקודת השנה.
וזהו בכלל כיבוד אב ואם כפי מה שאמרו, מכבדהו בחייו ובמותו. וענין הכבוד אחר מיתה הוא לרומם את כבוד אביו,
כגון לקרותו אבא מארי, ולעשות לו נחת רוח לאחר פטירתו, באמירת קדיש, הדלקת נר נשמה, ועריכת אזכרה ביום השנה, עלייה לתורה ביום השנה, וכיו"ב.